גופתו של רב סרן(מיל) אסף דגן(38) ז"ל נווט קרב בחיל האוויר iaf.org.il נמצאה שלשום(רביעי) בשדה בעתלית לצד אקדחו האישי שאותו רכש ברישיון, למרות שלוקה בנפשו אינו רשאי לשאת נשק.
אסף ששרת כלוחם בצנחנים ויצא לקצונה, פנה בהמשך לקורס טיס שבסיומו הוכשר כנווט קרב, השתחרר מצה"ל לפני כארבע שנים לאחר 15 שנות קבע בדרגת רב סרן ומאז סבל לטענת אימו מפוסט טראומה.
האם מירי, אם חד הורית, פנתה בעבר לחיל האוויר וביקשה להפסיק את שירות המילואים שלו, כשהדגישה בפני גורמים בחיל שבנה אסף מגלה תסמינים של פוסט טראומה.
חיל האויר שלא כל כך מהר מוותר על נווט קרב פעיל בדרגת רב סרן, הפסיק את טיסותיו המבצעיות ואסף המשיך את שרות המילואים שלו בתפקיד משרדי בקריה, שאותו ביצע אחת לשבוע.
"חשבנו שהכול נרגע מספרת מירי אימו, אבל זו הייתה טעות אופטית, הוא ניתק קשר עם כל החברים, לא שיתף על איזה אירוע ספציפי, לא רצה ללכת לטיפול ולא להיפגש עם אף אחד, כל הזמן התבודד".
אימו ניסתה לשכנע את בנה במשך כל התקופה שבה שירת במילואים וקודם לכן, לפנות למשרד הביטחון כדי שיוכר כפוסט-טראומטי, אולם הוא סירב.
אסף סירב לקבל טיפול ובחודשים האחרונים הסתגר, ניתק את קשריו עם חבריו ועם הסביבה, עבר מדירה לדירה ולא עבד, למרות שהתקבל ללימודים במכון ויצמן.
האם שהבחינה בהידרדרות של בנה, פנתה לכל גורם אפשרי כדי לקבל סיוע, כולל למשרדי/מוסדות הממשלה הנוגעים בדבר ולא נענתה, במשרד הביטחון נאמר לה שאין ביכולתם לטפל בו אלא אם יגיע בעצמו, מה שמזכיר את סיפורה של שורדת הנובה שיראל גולן bit.ly/48hDudT שהתאבדה לפני מספר ימים, שגם היא לא קיבלה עזרה היות ולא הצליחה לגייס הכוחות ולפנות בעצמה.
ידוע שחלק מהסימפטומים של פוסטראומטיים באים לידי ביטוי בחוסר יכולת לקבל החלטות ואפילו הפשוטות ביותר ולבצע אותן.
נטע אחותו התאומה של אסף סיפרה: “אחי רב סרן אסף דגן ז”ל, הלך מאיתנו כי לא יכל עוד לסבול. ‘אני לא יכול עוד לסבול, אני צריך שקט’, כתב אסף במכתב שהשאיר אחריו לאחר ששם קץ לחייו אתמול בלילה, ערב החג.
אסף היה הלום קרב שלא טופל ע”י המערכת, כי הוא לא יכול היה לבקש עזרה בעצמו בגלל המחלה, כשאנחנו ביקשנו עזרה בשמו, נאמר לנו ממשרד הביטחון ומצה”ל שאין להם איך לעזור אם הוא לא יגיע בעצמו.
הזהרנו שהנורא מכל יקרה וזה אכן קרה, אסף היה לוחם מילואים פעיל בחיל האוויר, בגלל הנסיבות הטראגיות הוא הלך ודעך.
הצבא מתייחס לזה כמקרה אזרחי, זה פשוט אבסורד והמדינה חייבת לתת התייחסות ולטפל בכל מי שהנפש שלו נפגעה כתוצאה מהשירות הצבאי, אבל במיוחד כשהמשפחה של אותו הלום קרב באה, מבקשת וזועקת לעזרה.
זה מה שהיה כאן, המדינה, משרד הביטחון וצה”ל פשוט הסיטו את מבטם ולא עזרו, לאסף ז”ל מגיע כבוד אחרון כאיש צבא שלחם 20 שנה והיה נווט קרב, אם לא בחייו אז במותו – להיקבר בקבורה צבאית ולקבל את הכבוד הראוי לו.
הצבא מתייחס לכל הארוע הזה כארוע אזרחי מוחלט, כי ארוע ההתאבדות לא היה בתוך הבסיס או בזמן המשמרת, תודה לו על כל השנים שהוא נתן למען המדינה, המשפחה לא מוכנה לקבור בקבורה אזרחית, אך ורק בקבורה צבאית!”
שלשום רב סרן אסף דגן ז"ל שם קץ לחייו באקדח שרכש לפני כחודש והשאיר מכתב מרגש לאימו מירי:
"אמא שלי, יקרה לי מכל. במשך מעט יותר משנה, בכל יום, אני כותב לך את המכתב הזה בראש שלי", כתב בפתח דבריו, "כל יום קצת". הוא המשיך: "והנה היום, הדמעות זולגות והמילים נכתבות מבולבלות, כואבות. אני לא בטוח מה נכון לומר, במה לשתף ובמה לא. הרי יש כל כך הרבה שאינך יודעת ואת הרי צור ליבי, הגיבורה שלי, אמא שלי".
"אני מוצא שארית כוחות מעטים אחרונים וכותב כדי שאולי המילים יביאו לך מעט נחמה ומרגוע לכאב הגדול שממלא אותך ואולי תזכי להכיר אותו מעט יותר טוב שכן לא באמת הכרת מי שאני בפנים, אולי רק חלקים ובטח שלא הכרת את מי ומה שהפכתי להיות לאורך המסע המכאיב הזה. וגם לי כמובן יש בזה חלק, שתקתי, נעלמתי, לא סיפרתי, כי פשוט לא היה מי שיראה ויקשיב ויבין. והאמת היא שמעולם לא רציתי בזה. רק רציתי להביא לך נחמה וגאווה ומקור לכוח שאת כל כך זקוקה לו".
"אני רוצה שתדעי אמא שלי שעכשיו לא כואב לי יותר. שאף אחד לא יוכל לפגוע בי יותר, לא יוכל לקחת את כל מה שטוב בי ולהשתמש בטוב הזה. עכשיו, אמא, סוף סוף מצאתי מנוחה, מקום שבו אני יכול להיות אני כמו שאני בדיוק. בלי מסכות, בלי להעמיד פנים ובמקום הזה אני קיים ואני נראה והמקום הזה הוא הבית שלי. אפשר לנוח, אפשר לזרוח עם כל האור והיופי שבתוכי. אני מאמין שכל יצור חי זכאי לבית, מקלט, מקום בטוח מהעולם הקשוח הזה, ואני כל כך עייף, מותש. אני כבר לא חזק כמו שהייתי ובטוח לא חזק כמוך. גיבור".
"את היית הבן אדם הכי חזק שאי פעם הכרתי וכל יום שעובר רק מוסיף לי כאב ומוסיף לי קושי כשאני רואה את השנים מחלישות אותך. רואה אותך נלחמת מלחמות של אחרים, משתמשת בשארית כוחותייך, ואני נאלץ לעמוד ולהשקיף מהצד. מבלי שום יכולת לעזור לך, להקל עלייך, לעזור לך לשאת את כל המשקל הזה. אם הייתי מרגיש שיש דרך לעזור, הייתי נשאר אולי עוד יום ואולי עוד יומיים. הייתי עובר עוד לילה חשוך ועוד יום קשוח רק כדי לומר שהצלחתי להקל אפילו במעט על האישה הכי חזקה ואמיצה שהכרתי בחיי. אבל במקום זה – ההפך הוא הנכון".
"אני יודע שאת קמה בבוקר (או באמצע הלילה) את דואגת לי ומודאגת ממני. יש בך תקוות שווא שאהיה משהו בעולם הזה שאני לא רוצה להיות, ואני מכיר היטב את המחיר של תקוות שווא. אני לא יכול להיות מי שאת רוצה שאהיה. אני בדיוק האדם שאני רוצה להיות בעולם שאני לא רוצה להיות בו. בעולם שבו לי אין מקום להיות. אין לי מקום לזרוח, אין לי מקום לנוח. אז הנחמה שאני מוצא בתוך הקושי והכאב הוא שכעת אולי יוקל לך לדעת שאף אחד לא יפגע בי יותר ולא יוכל להכאיב לי יותר".
"אולי יוקל לך לדעת שמצאתי מנוחה ופשוט לא תצטרכי לדאוג לי יותר. ההחלטה שלי לעזוב אותך מוסיפה לתחושת הבושה שממלאת את כל כולי, אבל אני כנראה רגיש מידי וכל יום כל כך הרבה רגש וקושי ממלאים אותי ואני פשוט לא יכול יותר".
מכתבו של רב סרן אסף דגן ז"ל/צילום מהרשתות החברתיות לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים
האם דורשת שייקבר בקבורה צבאית: "הוא היה חייל צה״ל כל חייו ועבר אירועים קשים. הוא נכה פוסט טראומה שלא הוכר ומגיעה לו קבורה צבאית".
האם המשיכה ואמרה: "קצינות הנפגעים התעלמו מאיתנו ולא הגיעו, אחרי שנתתי להם בראש הגיעו ארבעה קצינים, הם היו אדיבים והם אמרו שינסו לעזור לערוך טקס צבאי. חשוב לי שיהיה טקס כזה. אסף תרם 20 שנה מחייו למדינה, בגלל שהיה חודשיים בהפוגה מהמילואים החליטו שהוא אזרח? שלא מגיעות לו שום זכויות? אנחנו עומדים על זה שמגיע לו טקס צבאי. הוא נתן מעצמו 20 שנה ובארבע שנים האחרונות תרם ונתן מספיק ומגיע לו"
הוסיפה מירי דגן, הבעיה לא היתה רק של אסף: "מישהו חייב לטפל בפוסט הטראומטיים הרבים שמסתובבים בינינו ובמיוחד לאחר מלחמת "חרבות ברזל", מצבם הולך ומידרדר והם מסרבים לפנות למשרד הביטחון לקבלת טיפול מבושה או מחוסר הבנה של מצבם".
