מאמרי דעהמגזין

הכישלון אינו יתום / דודו קורמן

משני ההורים שלי נפרדתי בזמנים שונים. בעצם, לא כל כך הספקתי להיפרד. אף פעם. אבא שלי נפטר ממחלה קשה באוסטרליה, כשאני אחרי בה”ד 1 ובהשלמת קצינים. את אמא שלי ליווינו אשתי ואני במשך כעשר שנים ויותר כשבִּינַתַה וזיכרונה נשכחו ממנה אט אט, עקב אותה מחלה ארורה הגוזלת מאדם את עצמיותו. ממנה נפרדתי ביום ההולדת 19 של הבן שלי… לפחות אפשר לומר שזכרה היא ונזכור כולנו את התאריך, 16.6.16. לקח המון שנים להפוך ליתום באופן מלא, עם הסמכה ותעודות. אתם יודעים, גם בשביל זה צריך לעבוד קשה, רחמנא ליצלן.

אז כבר ארבע שנים, כיתום, מותר לי רשמית להיכשל, במה שאני רוצה, לבחירתי, כי יתום אני – “אשרַי יתום אני”, כתב שלום רבינוביץ, הידוע כשלום עליכם, בסיפור מוטל בן פייסי החזן. היתמות: משחררת, מעניקה זכויות, מותר לך סוף סוף להעשיר את האמירה הגורסת שהכישלון, יתום הוא.

אז זהו, נכשלתי לא מזמן – והוא אינו יתום הפעם, למרות שיש לי את כל התעודות והוותק כיתום מדופלם. מזה שנתיים שאני מתנדב עם נוער בסיכון, במקום כלשהו, בו חיים ילדים, נסתרים מן העין, עין המדינה “קולטת העלייה” שלנו, כדי לסייע במקום שצריך, להיות להם לכתף. את השם והמקום אשנה כאן לגמרי מסיבות מובנות וכמובן שכל קשר בין הסיפור הזה למציאות שמישהו יזהה הינו מקרי לחלוטין ועל אחריותו. כך שאַל תנסו אפילו… הכל כאן אמיתי ודמיוני כאחד, מקופל באמת ובדמיון כטוב בעיניכם. הילדים בהם מדובר הינם דור אחר ורחוק מהדור שהגיע על כנפי נשרים במבצע עלום-שם כלשהו. בני הקהילה, מקסימים, ילדים, מחייכים כמו ילדים, קוּנדַסוֹנִים למכביר, כל פעם משהו אחר, כל פעם משיגי גבולות אסורים. מותר ואסור מתערבבים בעיניהם, כמו כל ילד המנסה לגנוב את הגבול ולהגיע למה שמצטייר בעיניו כארצו הדמיונית המובטחת. ומה יותר מתוק ממים גנובים, להקלת החום במזרח התיכון שלנו, בארצנו, בה הרבה ידיים נישאות למעלה, יד איש באחיו, או על כתפיו של אחיו, להשמיד לפגוע ולהרע, או לחלופין לסייע ולעזור, מעורבבים להם הטוב והרע, לשם תענוג… גם עם מסיכה וגם בלי.

ליוויתי את ראובן, הגדול משניהם, באופן רשמי במשך שנתיים. חמוד כזה, כמעט שאינו יוצר קשר וניכר שקשה לו, מאוד, למרות שהוא הגדול, אך בביתו המאתגר יש גדולים וקטנים ממנו. משפחה קשת יום שקשה לה לפחות כמו לשאר, אם לא יותר. הרבה יותר. אבל לראות את האמא, שמדברת רק מילים ספורות בשפת בני עבר המחודשת, לוחצת את ידי בחום פעם בשנה ועיניה בוהקות, עושה עבורי את הכל… גם כמו החיוך של האח הקטן, שמעון, הצוחק ומדבר הרבה יותר מהגדול.

פגשתי את ראובן במקומות בהם היה חזק. במגרש הכדורגל, שם הרגיש בנוח, גברבר צעיר ורזה, שזיפי שׂפַמוֹ הֵנֵצוּ לא מזמן. סובב את הכדור בקצה הנעל תוך שהוא מסביר לי על קצה המזלג מה הוא אוהב, שונא, אוכל ובנות גם. סיפר קצת על הבית הרחוק, על שמעון אחיו הצעיר ועל אחותו שבבית. סיפר על אמא ואבא שבקושי יודעים את השפה המקומית והקושי הכלכלי המביא לסיכסוכים ביניהם, ידיים, ידי עֵשַיו, עפות לכיוונים שונים ולא כיף. “כמו שאנחנואין לי הרבה סיכוי להגיע רחוקאני מת על כדורגל ורוצה להיות שחקן. אבל מי יקח אותי, כי אני מהיר כזה, אבל בקהילה שלנו זה לא מקובל ולא אפשרי ולהורימ’שְלי אין איך לשלם…”. כאן הפסיק והביט בי בפנים עצובות, כאומר: “… אין לי סיכוי ואני מבין את זה – אז למה להתאמץ… ?”. כאן נגמרה הקצבת המילים שהקציב לי… ספרתי כ-78 מילים שחלקן הקשו עלי את הלעיסה והעיכול של מה שנאמר.

בשנה הראשונה להיותי הכתף, שזה תפקיד כּתֵפַיים מאתגר, נפגשתי כשעתיים בשבוע, בשעות הערב עם האח המבוגר, לביקור… לפעמים גם יושבים במסעדה כדי שיעלה קצת במשקל… היה לו טריק כזה, בו הוא מחבר את האגודל לאצבע המורה ומקיף את מפרק היד, כשחיוך על פניו. משקל נוצה ושרירי…

שקלנו הרבה אפשרויות בשיחות שלנו. ראשו וטרדות היום שלו מונחים על כתפיי שלי, ווירטואלית, כשאני מנסה בכל פעם להציב בפניו מראה קטנה, שאינה תוכחה אלא רק זווית ראיה נוספת, שונה משלו, מכבדת, מסייעת, מציבה שאלות וחלק מהתשובות. לעתים, עקב היותו סגור, ניסיתי גם להטיל עליו מטלות עד לפגישה הבאה. כתוב לך, ביומן שקניתי לך, מה אתה רוצה לעשות בעניין זה או אחר… תחליט מה שתחליט, אבל זה יסייע לך לעשות סדר. לחשוב שוב, לטחון ללוש ולעכל… נו, מה אגיד, הצלחה חלקית, לתקופה קצרה…. גם זה משהו. את שמעון, אחיו הצעיר של ראובן, ראיתי בחטף, מדי פעם בארוחות ערב משותפות ונהדרות, עם כלל הילדים, צוחק ועיניו בורקות. שמעתי מדי פעם על היותו שותף מלא לסיפורי הדרדסים, קונדסון אמיתי כזה. משיג גבולות, פורץ גבולות, מים גנובים שהשיג לבד הולכים טוב עם עוגיות שהבאתי לשניהם.

בשנה השניה היה מאתגר יותר, מכל מיני סיבות…. בד”כ הסיפורים והשאלות במתמטיקה על ראובן ושמעון שיצאו מירושלים לת”א, ראובן על גבי אופניו ושמעון ע”ג ראובן, לא תפסו פה תנופה. היה קשה לי להסביר לשניהם שעתידם טמון בידם ושם בלבד. הניסיון לשים על כתף של ילד את משקל עתידו הוכתב ע”י הסביבה בה למדו וחיו. נשמע נכון, מאתגר ומבגר. מבגר, עאלק… כאילו. בכלל לא. ילד, הוא ילד, הוא ילד. לשים על כתפיו של ילד, גם אם הוא מתבגר, את האחריות לעתידו, כשהוא לא חי בבית, הינה שגיאה. ילד החי בביתו, לא נחשף בגיל צעיר למשמעת צבאית למחצה של מקל וגזר. ילד בכיתות ז’, ח’, ט’, י’ לא אמור להכיר גזר וגם לא מקל. ילד כזה אמור להכיר חינוך שאינו מתחיל ואינו מסתיים רק במקלות וגזרים. אמורה להיות בו המון, אבל טונות של המון חֵמלַה. חמלה זו היא חשובה, גם אם לפעמים נראה שכרגע צריך רק מקל, או כמה כאלה ולא קצה קצהו של גזר גמדי. אז חלק מכשלוני הוא שדבקתי במקל והגזר של הסביבה בה הם גדלו. כשהסבתי את תשומת הלב של מי שהחזיק במקל, כי הגיעה השעה לחמלה, אטם אוזניו, סַכַר את פיו ואטם את ליבו. יש אומרים שחמלה באה מהלב… אבל מה אם המוח לא חושב על חמלה? אז אין כזו…

למרות שבמקורות לא נאמר: מוֹתַּר החמלה מן הבהמה, אלא מופיעה בו המילה אדם במקום, אמורה לה החמלה להיות נר לרגליו של כל מחנך, ביחוד כזה המתהדר בתארי ניהול. כל מחנך, מנהל, אדם, המתעסק לו בחינוך, חייבת החמלה להיות נר לרגליו. לא הגזר ולא המקל. נתקלתי לצערי במחנכים ומנהלים שהחמלה אבדה להם. ובלי חמלה, מחנך או מנהל חינוכי, אינם ראויים יותר לתואר זה.

תגידו, למה הבאנו את הקהילה הנפלאה הזאת לכאן, אם לא מחמלה? הבאנו אותם הנה כי מגיע להם להיות פה. או אולי מסיבה אחרת? האם אנחנו מפעל מוּרשֶה למקלות או לגזרים? זו הדרך היחידה בא אנחנו כחברה נבנה מחדש את הקהילה הזו? לאן נעלמה החמלה?

אתם הייתם מאמצים רק מקל וגזר ע”מ לגרום למי שלא נולד פה ואינו מכיר את החברה שלנו או מי מהם שנולד פה וזו הסביבה היחידה שמכיר, להיטמע בישראל?

לצערי, הרב, אנחנו כחברה, כשאימצו רק מקל וגזר כלפי נוער הקהילה המדהימה הזו, חטאנו לאמת. חטאנו לחמלה, איבדנו מרכיב חשוב בהיותנו בני אדם. כַּשַלנוּ, ללא צורך ביתמות.

לשמחתי, אני ממשיך בקשר עם ראובן ושמעון בכל מקום בו יהיו, כי אחרי שהשלתי ממני את שיטת המקל והגזר, נשארתי עם הכתפיים שלי, עבור שניהם…. מקווה לטוב.

דמיון ואמת מעורבים כאן למכביר. קחו את הסיפור לאן שתיקחו. את המקל והגזר תנו למישהו אחר. את החמלה, כלפי הקהילה וכלל החברה, תשאירו אצלכם. לתמיד.

Screen Shot 2020-07-24 at 10.13.20

דודו קורמן, פעיל בתחומי הייטק ותוכנה כ-45 שנה, כותב מאמרים ובלוגים בתחומים שונים,מקצועיים וחברתיים. דודו למד כתיבה בסדנאות הבית של אשכול נבו ואורית גידלי ועמל על כתיבת ספרו הראשון. דודו בוגר קורס המנטורים מבית התחלה חדשה ופעיל בהתנדבות בקרב נוער בסיכון.

 

הראה עוד

מאמרים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close