ראשי

קורונה, זו רק ההתחלה

כמה חולי קורונה את מכירה? שאלה אותי חברה כשדיברנו בחטף על ההנחיות המשתגעות כל שניה. חשבתי לרגע והבנתי שלא הרבה. אם בכלל. שאין לי באמת מושג מה עובר על חולה קורונה, כן, קוראים ברשת, שומעים בחדשות, הרוב אסימפטומטיים. יושבים בבית, באיזה חדר, משתגעים משעמום ואוכל. חוץ מאלה שחוש הטעם שלהם נפגע. אז תכלס, נשמע כמו אחלה דיאטה.

באמת? ומה עם אלה שיש להם סימפטומים? אפילו קשים? מסתבר שלא כל כך קשה למצוא את החולים הצעירים, עם סימפטומים, עם כאבים, עם משפחות בבידוד. ומסתבר שלא ממש פשוט לצלוח את הסיפור הזה. 

אומר מראש שיש כאן חיבור של כמה שיחות, עם כמה חולים והמשפחות שלהם, אל תנסו לנחש מי הם, כי בסופו של דבר הם יכולים להיות כל אחת ואחד מאיתנו. 

גל ראשון: כמו הרבה משפחות אחרות, עוקבים בדאגה אחר התפתחות הקורונה. אמצע חודש מרץ, חולים התחילו להסתובב בינינו, מקיימים שיחות עם הילדים, מסבירים, מרגיעים ומתחילים לסגל אורח חיים שונה. בצל הקורונה. 

סגר. הסגר מעמיד בפנינו, כמו בפני רבים אחרים, אתגרים שלא הכרנו. בתי ספר שנסגרו, הורים שעוד המשיכו לעבוד, במשרד, לאחר מכן מהבית, שילוב של עבודה עם משפחה, לומדים איך לנהל את הזמן ואת עצמנו בצורה אחרת. ממעטים לצאת מהבית, אם בכלל, דואגים להזמנות אונליין (סוף סוף העולם מבין על מה אני מדברת כבר שנים). מצד שני מקומות עבודה סגורים, אנשים ללא פרנסה, עול וקושי ומשפחה צפופה בבית, ודאגה וחוסר וודאות. 

כל מה שידענו כל חיינו מתערער לנו מול העיניים, עבודה, חופש, משפחה, קרבה ואין לנו באמת כלים להתמודד. וכל העולם מתרסק לאט לאט. אבל, נראה שהסגר עוזר ואחרי שבועות ארוכים של סגר ועבודה מהבית חוזרים לסוג של שגרה. שגרה חדשה, שרק בונים אותה: מסכות, היגיינה ברמה אחרת ממה שהכרנו, אלכוג׳יל הוא הבושם החדש שכולנו מתיזים על עצמנו כל חמש דקות, המודעות על כל מה שאנחנו נוגעים בו, כל חפץ הופך להיות חשוד וכל בן אדם אחד הופך להיות סוג של אויב. לא מתחבקים, לא מתנשקים, לא נוגעים וזה כל כך קשה, כי הרי בני אדם אנחנו ואחד החלקים הכי יפים בהיותינו בני אדם הוא המגע, והחיוך שפתאום כבר אי אפשר לראות מבעד המסכה. 

אם כל אמצעי הזהירות, מתחילים לפגוש חברים ממרחק, פוגשים את ההורים המבוגרים, מתחילים להגיע למשרד. חוזרים לעשות ספורט, בחוץ, בשטח, שומרים על מרחק. 

תומכים בעסקים הקטנים. יושבים בבית הקפה השכונתי, אפילו יוצאים עם הילדים למסעדה. יוצאים לרוץ, יוצאים לטייל, מסגלים שגרה חדשה. והימים עשו את שלהם, מתרגלים. הילדים חוזרים לסוף שנה בבית הספר, מבחנים והתארגנות שונה, מצד שני, מסכות בכיתה עם 40 ילדים ו40 מעלות חום, מתחילים לשמוע על התפרצויות חדשות, כי הרי הוא עוד כאן, הנגיף. הוא רק התחבא קצת, לקח כמה ימי מנוחה וחזר במלוא הכח. 

כי אמנם למדנו לא להושיט יד ללחיצה בפגישות. למדנו להתרחק ממי שלא עוטה מסכה, בטח ברחוב. וכן – למדנו גם לחפף ולהתחיל לוותר לעצמנו. הריי חייבים לחיות קצת, לא? 

והציפורים מצייצות והעצים צומחים וכבר קיץ.

ואמרו שהחום יעלים את הקורונה, לא? ידענו שזה קשקוש. כבר בהתחלה אמרנו שהנגיף יהיה כאן לפחות שנתיים. אבל קיץ, ובקיץ יוצאים לטיול בחו”ל, אז תשכחו מלטוס לחו”ל כמה שנים. מה? מה פתאום, אין מצב. נראה נחכה ונראה, כרגע, זה בהחלט נראה הכיוון. 
covid-19-5152341_1920

גל שני: השחרור הביא את הגל השני. הרי זה היה ברור. אם יש עדיין נדבקים אסימפטומטיים ברור שההדבקה תתחיל שוב. אי אפשר לברוח מהחרא הזה. 

חלקנו חזר לעבודה. וחלקנו נשאר ללא עבודה, ויש הפגנות (חלק ללא מסכות) ויש מסיבות (בעיקר ללא מסכות, כי הן מסיבות הדבקה בהגדרה) ויש גם חתונות ומסיבות סיום (בחשאי, כי חיכו למסיבת סיום כל התיכון ואף קורונה לא תיקח את זה מהם), ויש גם מסעדות וספורט ומאות אנשים יחד ללא מסכות כי חלקית זה מותר. זה בטווח האפור, ויש 50 גוונים של אפור ומלא הנחיות סותרות וכל אחד מבין מה וכמו שהוא רוצה. כי אנחנו רוצים לחזור לשגרה, לזו שאנחנו מכירים בלי קורונה, בלי הגבלות, בלי מסכות.

ובין לבין אנשים חולים, יותר ויותר. אפילו אם שומרים. ומה קורה כשמישהו חולה במשפחה? בואו ניקח לדוגמא משפחה נורמטיבית, שומרת על כל הכללים, ונניח והיה מפגש משפחתי, ושומרים על 2 מטר מרחק ועל מסכות, פרט לזמן האוכל, אבל גם זה מרחוק. 

ולאחר כמה ימים, פתאום, אח אחד מתקשר ומודיע….אני לא מרגיש טוב. חום גבוה, כאבים וחולשה. מרגיש כמו שפעת משובחת. כל פעמוני האזעקה מצלצלים בראש והמחשבות מתחילות לעוף: הוא חולה? קורונה? היינו יחד לפני כמה ימים. גם ההורים היו איתנו, בעצם כל המשפחה הקרובה הייתה. 

אמא חולה. והיא צריכה לעבור בדיקות, ואבא גם. הם מבוגרים ובקבוצת סיכון. 

טוב. רגע, נשימה עמוקה. נשלח את האח לעשות בדיקה. עובר יום ועוד יום ובום! תשובה חיובית. הוא חולה. כולנו לבידוד. אבל שניה. לאבא יש חום. מה חום? כמה ימים? ולמה הוא לא אומר כלום (נו, באמת, זה הזמן לא לרצות להדאיג אותנו???) בדיקה דחופה גם לאבא. בום! חיובי! רגע, אבל אמא, מה היא אמורה לעשות? היא מחלימה ממחלה אחרת ואסור לה לחלות בקורונה. במי מטפלים קודם? וכל המשפחה בבידוד. ולא רק, עבודה – לבידוד, חברים שראינו – לבידוד. משפחה רחוקה שפגשנו – לבידוד. עשרות אנשים נכנסו לבידוד. חלקם חולים והשרשרת מתגלגלת ועוד חולים ועוד מבודדים.

אבל רגע, חזרה לאמא שאמורה להוריד תפרים מניתוח שהיא עצמה עברה, איך עושים את זה? כל הילדים שלה בבידוד, בעלה בבידוד, היא צריכה לעבור בדיקת קורונה בעצמה עוד לפני שמורידים את התפרים. ואיך עושים את זה? איך היא מגיעה לבית חולים? הרי מי מאיתנו לא ליווה את ההורים שלו לכל בדיקה חשובה כזו בבית חולים? כל המחשבות וכל ההתמודדות וכל החוסר אונים שתוקפים מכל מקום ואין תשובות, אין דרך להתמודד. אתה בבידוד. כל המשפחה בבידוד. ומה עם החולים? איך הם מרגישים? חולשה, וחום והתפרקות טוטאלית של איש בריא בן פחות מ40. 

אולי, רק אולי, השפעת הזו, הקורונה הזו שנשמעת לכולנו כמו שפעת עם יחסי ציבור מדהימים, אולי היא לא כזו סימפטית בכל זאת? אולי כדאי וצריך להיזהר בכל זאת? כי אולי, רק אולי, לא באמת אפשר לדעת איך ואת מי היא תוקפת. 

אז מה למדנו בינתיים מכל הסיפור הזה? 

  1. כשזה קורה זה קורה בלי שתדע, בדרך כלל, אין שום מושג מאיפה ומי הדביק אותך, כשמקבלים תשובה חיובית, חייבים לזכור שאתה כנראה כבר שבועיים מדביק אחרים. 
  2. יש שקיבלו קורונה קשוחה, עם ימי חום מאד גבוה, חולשה מאד קשה. לאחר מכן חל שיפור משמעותי למרות שנשארו תופעות כמו כאבי שרירים וחולשה. יש שקיבלו קורונה יחסית רגועה, רק חום לכמה ימים בלי שום דבר אחר ויש כאלה שקיבלו קורונה לייט, רק שלשולים בלי חום. לא כולם דומים. ואי אפשר לדעת מה מקבלים. זו לא תוכנית כבקשתך.
  3. זו לא שפעת !
  4. הורים מבוגרים – כמו שכולנו מכירים אותם, הם הכי גיבורים. הם לא לוקחים תרופות אם לא צריך ואם עולה החום אפשר להתמודד – לא סיפור גדול. ולא חייבים להודיע על זה שלא מרגישים טוב, כי זה לא נורא ויעבור. לא !!!!!!!!! בעידן קורונה צריך ללמד אותם לדווח על כל דבר קטן לסובבים ומיד. לא להיות גיבור, להגיד שמשהו קורה, חום, תחושות מוזרות, שלשולים, שיעול (זה החלק הקל – שומעים)
  5. בתחילת המחלה, אנשים מתביישים להגיד שנדבקו – אתם מטורפים? אתם לא אשמים בכלום (אלא אם יש סרטון בו אתם מצולמים רוקדים במסיבה סמויה או מפגינים בלי מסיכה בצפיפות מטורפת).  
  6. לא לעשות הנחות – לא להיפגש בבתים אם לא צריך, עדיף בחוץ. לפחות שהבית יהיה סוג של מקום סטרילי. 
  7. לשקול לפגוש את ההורים רק בחוץ וממרחק לפחות כל עוד מזג האוויר מאפשר. 
  8. להמעיט ביציאות לא נחוצות עבור המבוגרים ואוכלוסיות בסיכון – קניות אונליין, גם תרופות. 
  9. בלי חיבוקים, בלי לחיצות ידיים, ולשמור היגיינה. 
  10. אם נדבקתם, לא להילחץ – קרו מקרים בהם נדבקים חוו התקף חרדה שלא קשור ספציפית לקורונה ורק המחשבה על מה יכול לקרות לי הלחיצה אותם מאוד. כנסו לבידוד, תחשבו חיובי, ברוב המוחלט של המקרים יהיה בסדר. אם חלים קשיי נשימה או החמרה במצב – דווחו. לא לחשוש להתפנות לבית החולים, כדאי שמישהו יבדוק אתכם וייתן לכם את הטיפול המתאים. 
  11. הצוותים הרפואיים מדהימים, מישהו שם עושה מאמץ ענק להיות אנושי ולטפל באנשים – ככל האפשר.
  12. שמרו על עצמכם מאוד – אל תזלזלו והישארו בריאים. הקורונה כאן כדי להישאר. קחו את הזמן ואמצו חיים נורמליים ככל האפשר בצל הקורונה. 

שמרו על עצמכם קודם כל וכך גם על האחרים.

 

הראה עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close