מגזיןראשי

מתווה או חינוך

בעוד 10 ימים עתידה להתחיל שנת הלימודים. מזל טוב! רק ש…עד היום לא ברור לרוב מנהלי בתי הספר כיצד יתנהלו הלימודים, כמה פעמים בשבוע התלמידים יגיעו לבית ספר, באיזה כלים הם ילמדו ועוד נראה במטה משרד החינוך מתקבלות הוראות אשר מזכירות יותר שליפה רנדומלית מאשר הכנה לשנת לימודים. החלטות אשר אין להם שום קשר למציאות בשטח, לשוני באכלוסיות השונות, לאנשי הוראה ותלמידים אשר נמצאים בקבוצת סיכון, מחסור במחשבים ועוד. המנהלים מצידם מוכנים לקחת את המושכות לידיהם. להתאים את הלמידה השונה לתנאים שלהם בשטח אבל אף אחד לא מאפשר להם. הכללים קשוחים , פעמים לא הגיוניים ולא מתאימים ולרוב פשוט חברי אחיזה במציאות.

נפגשנו עם שני נשות חינוך סמדר מורס מנהלת בית ספר נופים בתל אביב ולינדה מרשל מנחת מנהלים מטעם משרד החינוך.

סמדר מורס: המתווה מאד מאד מנותק מהשטח, הכל בעיקר נע סביב ההגבלות וההנחיות שהם משתנים כל רגע. אי אפשר להתארגן , קשה מאד להתארגן לשנה במצב של אי וודאות כשהגורמים המקצועיים במטה בעצמם לא סגורים על עצמם. אם אנחנו כמנהלי ומנהלות בתי ספר לא נהיה בוודאות ונדע איך מנהלים את שנת הלימודים אז מה יהיה עם ההורים והתלמידים. מי יצור אצלינו קצת וודאות וקצת אימון אל מול המצב כדי שנוכל לפחות ברמה הזאת לבנות מערכות מבעוד מועד, לתכנן את הלמידה לפי הקבוצות והקפסולות. קודם כל עוד פעם חזרנו לסיפור של האוטונומיה. לא מגדירים לנו מה הצרכים הגדולים ואז נותנים לנו לבנות אותם. אז כל הזמן שמים אותנו במיטת סדום- אסור לכם כך וכך תלמידים, אסור לכם בכך וכך מרחבים. נו באמת אם צריך להוסיף תלמידים בקפסולות, אז כל תלמיד שאת מוסיפה או מוציאה צריך אישור ממנהל מחוז, מפקחת, מנכל,שר החינוך ריבונו של עולם. אני אפנה לשר החינוך כדי לבקש אישור להוסיף ילד לקפסולה? יש לו עכשיו פניות לדברים האלה? תגידו לנו טווח של תלמידים מכך ועד כך. למה מנכ”ל יכול לאשר ואני לא יכולה לעשות את זה? למה השר או המנכל מגיע ורואה התנאים שלי בבית ספר? הוא מגיע ורואה את התלמידים והמרחבים כדי לאשר. אנחנו מכירים את התלמידים שלנו, אנחנו מכירים את הקהילות שלנו, אנחנו יודעים את הצרכים. תנו לנו לבנות את השנה. לא כל דקה מתווה, וכל פעם הנחייה חדשה ומסמך חדש..

לינדה מרשל מעבירה סדנאות למנהלים של בתי ספר אודות שילוב מערכת חינוך פרונטלית עם למידה מרחוק. בכל מפגש איתם היא עדה למצוקה הגדולה שלהם, חוסר האונים ואי יכולת לבנות מערכת למידה

לינדה מרשל: אף אחד לא יודע כמה ימים לומדים מרחוק וכמה ימים לומדים בבית ספר. יש מתווה , אך הוא משתנה כל הזמן. המנהלים אומרים לי- אנחנו אפילו לא מתייחסים מה אומרים עכשיו במתווה כי כל שבוע מוציאים הוראות חדשות. יש לנו מורים שהם בסיכון, לא ברור מי יכול ללמד ומי לא. אז צריך להכשיר מורים אחרים, לא באמת מספקים מורים חדשים. יש את הנהגת ההורים אשר בגלל המתווה שפורסם החליטו להשבית את הלימודים. הלחץ של הנהגת ההורים פלוס מועצת התלמידים ישנה את המתווה שוב.

ציבור המנהלים עדיין לא מבין את הסיבות שיש לנו הנחיות לכל צעד שעושה המשרד. אף אחד לא קרא להם, שוחח איתם ולא בדק את תנאי השטח. האנשים שמנהלים את בתי הספר, מנהיגים בתוך קהילות. נשמע שאותם מנהלים הם הכתובת המתאימה לבנות את המתווה לבית הספר בהתבסס בתנאים, אופי האכלוסייה וכמובן מצב התחלואה בעיר. הרי בתחילת החופש הגדול הובטחה למנהלים אוטונומיה , הובטח כי כל רשות תקווה את המתווה שלה לפי התחלואה באותה רשות. אך הבטחות לחוד ואוטונומיה לחוד.

לינדה מרשל: צריך להבין שלכל בית ספר יש את אכלוסיית ההורים שלו. אי אפשר להתייחס לכולם כמקשה אחת. מערכת החינוך רוצה יחס זהה לכולם וזה בלתי אפשרי. יש הורים חזקים ויש הורים מאד מתערבים ויש אכלוסיות מתקשות . ואין לבית ספר כלים לעבוד עם ילדים מהבית כשיש לך אכלוסייה מוחלשת. יש המון אתגרים שמשרד החינוך אפילו לא הגיע ללחשוב עליהם. קודם כל יש אכלוסיות גדולות של פועלים פשוטים שפשוט אין אמצעים טכניים, אין מחשב לכל ילד. יש הורים שיוצאים מוקדם לעבודה והילדים נשארים בבית, מי אמור לוודא שהילד הולך ללמוד במחשב אין שום מערכת שדואגת לזה להבדיל ממסגרת בית ספרית,אף אחד לא לימד את הילדים ללמוד עצמאית ולהתארגן כשאתה לבד לחלוטין בין ארבע קירות. יש המון בעיה של התנהלות של ילדים מול המון מדיות שכל מורה נמצא במדיה אחרת.

מאז תחילת משבר הקורונה, אנו נמצאים בשיח מתמיד על מעמד המורה, אך סמדר מוזס מבקשת שרגע נעצור ונחשוב על מעמד החינוך ובתי הספר. איזה מנהיגות יכולה להיות בבתי ספר אם לא סומכים על מנהלים לקבל החלטות לגביי הקהילה שאותו בית ספר אחראי עלייה. אם לא נסמוך על המנהלים שידעו להבטיח למידה בטוחה אז למה שמנו אותם בתפקיד הזה.

קיבלתם את המשאבים כדי לחלק את הכיתות לקפסולות אשר דורשים במערכת החינוך?

מה שמטריד אותי זו לא החלוקה אלא ההנחיות אשר יוצאות כל פעם הנחיות הוראה. המשאבים של תומכי הוראה ,אני לא מעוניינת בתומכי הוראה. אני לא רוצה להכניס אליי לבית ספר אנשים שאני לא מכירה אותם , שהם עברו הכשרה של 15 שעות בזום, שאני לא יודעת מי הם ומה הכישורים שלהם, אני לא יודעת איזו אישיות יש להם ומה העבר שלהם. אני לא מוכנה. תומכי הוראה זה לעשות בדיחה מהחינוך.מה זה תומכי הוראה? בן אדם עובר 15 שעות הוראה בזום והוא הופך להיות איש חינוך? זה מבזה. זה חלק מהאוטונומיה שאין לנו, וכל ההחלטות שממטירים עלינו ופשוט כל היום מנחיתים עלינו מלמעלה למטה, זה לא תורם למעמד איש החינוך וזה לא תורם למעמד החינוך בישראל. זה לוקח את כולנו אחורה. זה מעקב את ההתפתחות של הילדים ולא של החינוך.

היום מורה בקושי מחזיק כיתה פיזית, עכשיו התלמידים הם בבית. המורים והמנהלים מדווחים כי אין שום שליטה על הילדים. נשאלת השאלה, אם בכיתה פיזית נטולת גירויים שיש בבית יש קושי להחזיק כיתה כיצד הדבר יתבצע כאשר כל תלמיד נמצא בביתו ללא מבוגר אחראי שמוודא למידה וריכוז בחומר הנלמד ולא גירויים אשר נמצאים בבית. מערכת החינוך מצפה כי המורה ילמד ויספיק חומר ללא התחשבות בזה שאין למורה את הכלים הבסיסיים בתנאים הנוכחיים לעשות זאת.

לינדה מרשל: המנהלים חסרי אונים. הם מדברים על פערים לימודיים אשר יווצרו , ילדים עם בעיות רגשיות אשר לא יכולים ללמוד בצורה וירטואלית, בעיות קשב, לקויות למידה. אין שום כלים להתמודד עם זה, משרד החינוך בכלל לא מתייחס לזה. אין גם שום דרך שילדים באמת ילמדו. אם בכיתה רגילה אתה יכול לעשות מבחן, איך לדעת משרד החינוך יראה מבחן בזום, מבחן שכולם יקבלו בו 100? אין דרך להתמודד עם זה. זה מביא אותנו למצב שהמורה לא יודע מה רמת השליטה של התלמידים בחומר. הוא לא יודע מה פשוט להם מה קשה, על מה צריך לעבור שוב ולחזק. זה יוצר פערים לימודיים אדירים בין אלו שיהיו להם מורים פרטיים ואלו שלא.

המנהלים מדווחים כי הילדים לא רוצים להיכנס לזום, לא רוצים לפתוח מצלמה. ילד לא מעוניין שכל השאר יראו איך החדר שלו נראה, יש פה גם עניין של המעמד של הילד בכיתה. מעבר לכך שלילדים הרבה יותר קשה להתרכז בזום מאשר בכיתה. משרד החינוך לא מתייחס לזה שבבית כשאף אחד לא רואה יש הרבה יותר הסחות דעת מאשר בכיתה. אי אפשר להשאיר ילד 4 פעמים בשבוע לבדו כל היום . הלמידה מתבצעת לא רק מהמורה אלא מהשיח , מהעבודה המשותפת. זה עיקר הלמידה. ואת זה לגמרי מבטלים.

נראה כי את עיקר הלמידה מוציאים מתוכנית הלימודים. משרד החינוך לא מתייחס במתווה בכלל לאתגרים שיש לאנשי חינוך על מנת להביא את התלמידים למיצוי פוטנציאל שלהם.

לינדה מרשל: סוגרים פה תוכניות שהן קריטיות לסגירת הפערים העצומים שיש במערכת. סוגרים ללא מחשבה וללא הבנה כיצד המנהלים אמורים להתנהל עם זה. יש פה ילדים אשר ללא התוכניות נעלמים ולא נותנים לבתי ספר שום אמצעים להתמודד עם התופעה. משרד החינוך זה נראה מקום שמתרסק לתוך עצמו.

אבי קמינסקי, יו”ר מנהלי אגפי חינוך ברשויות המקומיות- לפני כשעה שר החינוך ושר האוצר הגיעו להבנות ותוכניות הילה, תוכנית של קרן קרב ותוכניות העשרה אחרות לא ייסגרו

סמדר מורס: כשאני רואה את המתווה, אני לא יודעת על מה חושבים. על המשק, על הילדים, ההורים. אנחנו לא חלק מקבלת ההחלטות אז קשה לי לתווך את גם לקהילה. לא הגיוני שכיתות ה-ו יהיו בבית ספר רק פעמיים בשבוע וכיוון שאני לא יודעת מה השיקולים אז אני גם לא יכולה לדעת מה המדיניות ומה הם מקדמים בדיוק. איזה תפיסה, אילו ערכים. מה יש לילדים לעשות ארבעה ימים בשבוע בבית. מה הם יעשו? אבל כשזה כלכלי ולטובת המשק א-ב יגיעו וה -ו רוב השבוע יהיו בבית. מה שהמערכת מציעה זה שילדים מגיל 9-10 יהיו כעשר שעות לבד בבית, מישהו חשב אילו ילדים אנחנו נקבל כתוצאה מהמהלך הזה. אם מתווי המדיניות חושבים רק על הכלכלה, אז לחשוב על הכלכלה זה גם לחשוב על החינוך. איפה החינוך? מה השיקול החינוכי פה? אנחנו מדברים רק על המשק? והילדים החל מכיתה ה הם לא יהפכו לאזרחי העתיד ולא יתרמו את חלקם. איפה החשיבה לטווח רחוק?הבעיה העיקרית שלנו זה לא התקציבים אלא מדיניות שהיא לחלוטין מנותקת מהשטח . לי חשוב לא רק התקציבים . התקציב זה לא הדבר היחיד. התפיסה של משרד החינוך מטרידה אותי מאד. המדיניות של הניתוק , של החוסר הידברות ודיאלוג ושאף אחד לא מדבר עם השטח. השטח שופע בידע והוא יכול לבנות את המתווים הכי טובים בעולם, המטה חסר ידע והוא לא מבין את הצרכים של השטח והוא יושב וישוב וכותב תוכניות אשר בכלל לא מתאימות. אז אנושבת שלא מדובר רק בשעות ומשאבים. הם יכולים לתת משאבים ואחר כך לשים לנו כאלה גבולות וסייגים שאנחנו לא נצליח להשתמש בתקציבים שהם לכאורה נותנים. אין פה שיח של חינוך .

המתווה קיים, הוא נתון לשינויים. אך אותו מתווה נותן מענה רק לפתיחת שנת הלימודים, המענה ניתן ליום חג. זהו לא מענה לחינוך. חינוך צריך להיות מותאם ללומדים והוא לא. חינוך צריך לתת מענה ולאפשר לאיש הוראה ללמד, המתווה לא מספק זאת. יציאה מהמתווה זו לא סכנה, אף מנהל לא מעוניין לסכן את בריאותיו תלמידיו ומוריו. אבל לפחות מרבית המורים בארץ רוצים ללמד ואת זה המתווה הנוכחי לא מאפשר.

אבי קמינסקי- אסור לנו לבקר את המנהלים בשעה הזאת, הם מובלים את החינוך בשעה קשה זו . אך הם צריכים לעשות שינוי תודעתי. זו היא שנה אחרת אשר תפתח בצורה אחרת ותתנהל באופן שונה. המנהלים והמורים לא יוכלו לעבוד כמו שהם רגילים. והם צריכים להבין את זה . כרגע לא ניתן לתת להם את האוטונומיה להחלטות מסויימות בבתי הספר שלהם בגלל שכולנו עובדים תחת צו משרד הבריאות.

הראה עוד

מאמרים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close