מגזיןראשי

יומני קורונה- פרק רמב”ם

רק לפני מספר שעות גילו תושבי חיפה, כי עירם היא עיר כתומה. זה לאחר שבגל הראשון התגאינו באחוזי תחלואה נמוכים במיוחד. חיפה הפכה לכתומה, אך היא מזמן מוקפת בערים וכפרים אדומים. כנראה השאננות של ראשת העיר קליש הייתה לא במקום. הרי היה זה רק עניין של זמן עד שחיפה תהפוך לכתומה וגם עכשיו זה עניין של זמן עד שתהפוך לאדומה.

חיפה מאכלסת בתוכה שלושה בתי חולים- בית חולים רמבם, בני ציון ובית חולים כרמל. בשלושתם עובדים אנשי צוות רבים שאינם תושבי חיפה. הם מגיעים בכפרים וישובים ערבים ודרוזיים אשר סובבים העיר. עובדה זו לא בעוכריהם, אך אנו יודעים כי במקומות אלו אחוזי התחלואה הם גבוהים, הן בשל המשפחות הגדולות והן בשל הצפיפות הרבה בה אכלוסיה זו מתגוררת. תושבים אלא מגיעים מידי בוקר לעבודה בבתי החולים של חיפה, כן אותם בתי חולים אשר מדווחים מידי בוקר כי הם על סף קריסה עקב חולי קורונה רבים. בואו לא נשכח כי בתי החולים בחיפה משרתים לא רק את הציבור החיפאי אלא את כל הישובים והכפרים מסביבה. אתם זוכרים, הישובים האדומים אשר מקיפים אותה? כיצד מתמודד בית חולים רמבם , הבית חולים המרכזי בעיר עם התחלואה והאם נעשים מצידם צעדים כדי לעצור אותה או במילים אחרות האם הנחיות משרד הבריאות מיושמות בבית החולים?

הגעתי לבית חולים רמבם, למרפאות חוץ, לא ככתבת רפורטר אלא חולה מן המניין, חופשה מענגת מידי בבולגריה נגמרה עם אבצע שבורה והיום נקראתי לדגל למרפאת כירורגיית כף היד.

נכנסתי לבניין מרפאות החוץ, שם בדקו כי יש לי זימון ולא באתי לעשות סיבוב להנאתי במסדרונות מרפאות החוץ, זו הפעם היחידה בה עוד הייתה תחושה כי אנו בשיאה של מגפת קורונה (בכל זאת מקום ראשון בעולם, זה לא מעמד שיש לזלזל בו). הגעתי לאיזור הרישום, אותו חלון בו אני אמורה למסור הפנייה והתחייבות ולקבל את המספר המיוחל. בשולחן הקבלה ישבו 4 פקידות, לאף אחת לא הייתה מסכה, סליחה לאחת המסכה הייתה על הסנטר (מה היינו עושים ללא תכשיט הסנטר המודרני). יש לציין כי הן היו מאחורי פרגוד, אך עם זאת היו אחת ליד השנייה ויצאו לעיתים קרובות מאיזור הקבלה.

ריחוק חברתי, 2 מטר? ברמב”ם כנראה לא שמעו על ההנחיה. אנשים עמדו בתור לקבלה , אחד אחרי השני, כל אחד נושף בערפו של מי שלפניו. מסכות וולונטרי לגמריי, וגם כשהיו לפעמים קישטו רק את הסנטר. בתור הזה, מבלים רוב המטופלים כעשרים דקות.

עם קבלת המספר המיוחל אני מגיעה למרפאה עצמה. במרפאה כיסאות רבים, וכמעט כולם ריקים אך במרפאה מספר מטופלים רב. היכן הם? בפתח חדר הרופא כמובן. עזבו פרטיות של המטופל אשר נמצא אצל הרופא. כולם עומדים יחדיו, כ 20-30 אנשים כחבורה שמחה ומאושרת. מסכות? למי שמתחשק. מרחק של כף יד או פחות אחד מהשני. כשהערתי כי יש כסאות רבים ואנו בתקופת קורונה ובנוסף הרופא לא יקבל אתכם מהר יותר אם תעמדו בפתח הדלת, ציבור המטופלים הודיע לי כי אני צודקת והמשיך לעמוד במקומו.

לאחר הביקור אצל הרופא נשלחתי לצילום רנטגן, בדרך פגשתי מספר עובדי ניקיון. כולם ללא מסכה על פניהם. ואז הגעתי לדובדבן שבקצפת. חדר ההמתנה לרנטגן. אנשים צמודים אחד לשני. אנשים יושבים בכיסאות צמודים אחד לשני ללא שום מרווח, עומדים אחד ליד השני במסדרון צר ואנשי הצוות רואים זאת. ואף אחד לא עושה כלום. לא מעירים, לא מרווחים בין האנשים. מקבלים את המצב. מעניין כמה מאותם אנשי בחדר ההמתנה עוד שבוע יובחנו עם קורונה. האם אנשי צוות אשר מגיעים מכפרים אדומים עוברים בדיקות קורונה על מנת להיות בטוחים כי לא ידביקו את ציבור החולים, המבקים והעובדים? או נקבל מחר עוד זעקה של בית חולים רמבם אודות המצב הקשה של הבית חולים בעקבות המגפה? האם לפני אותה זעקה לא ראוי כי בית החולים עצמו ייקח על עצמו למנוע הידבקות לפחות בין כותליו?

 

 

 

הראה עוד

מאמרים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בדוק גם
Close
Back to top button
Close