מושב לימן שבגליל המערבי טבוע עמוק בתודעה הישראלית כפנינה ירוקה ופסטורלית. המטעים, החורשות והנוף הכפרי הם הלב הפועם של היישוב הפכו אותו למוקד משיכה לנופש כפרי ולאחד המקומות היפים בצפון, בימים אלה ועד המושב ומוסדות התכנון מבקשים לכרות אלף וארבעים עצים כדי לפנות מקום לבניית שכונה חדשה במושב.
המספר הזה אינו נתון יבש לתכנון ההרחבה החדשה במושב, 1,040 עצים משמעותם הרס של מערכת אקולוגית שלמה, כל עץ כזה הוא בית גידול לציפורים, לזוחלים ולחרקים, הוא מסנן טבעי של אוויר ועוגן של צל וקרירות בסביבה שהולכת ומתחממת.
כריתת יער קטן בין 1040 עצים בתוך יישוב לבניית בתים צמודי קרקע, היא אבסורד תכנוני שקשה להשלים איתו.
יזמי השכונה תרצו את כריתת 1,040 העצים בבקשת רשיון הכריתה בביצוע סקר אזבסט בקרקע, בבדיקה שערכנו עם מומחי אזבסט ועם המשרד להגנת הסביבה, סקר אזבסט אינו מצריך ולו כריתת עץ אחד ובוודאי שלא אלף וארבעים עצים.
פקיד היערות בצפון אישר את הכריתה, פעילי סביבה כולל כאלה שמתמחים בטיפול באזבסט ערערו לד"ר ארז ברקאי פקיד היערות במשרד החקלאות על מתן הרשיון, אולם נדחו על הסף.
פיתוח או דורסנות? אין ספק שקהילות צריכות לצמוח, הצורך של מושב לימן להתרחב, לקלוט בנים ממשיכים ומשפחות חדשות, לגיטימי ומובן, אולם השאלה אינה האם לבנות, אלא איך לבנות.
התפיסה התכנונית המיושנת, לפיה הטרקטור מיישר את השטח מאפס ומעלים כל זכר לטבע שהיה שם קודם, חייבת לעבור מהעולם.
אדריכלות מודרנית ובת-קיימא יודעת לשלב את הבינוי בתוך החורש הקיים. במקום לכרות אלף עצים, ניתן היה לייצר תוכנית מתאר יצירתית שמשמרת את רובם, משלבת אותם בשטחים הציבוריים של השכונה החדשה, או מצופפת את הבנייה באזורים פגועים פחות.
העובדה שפתרון המחיקה הכללית נבחר כברירת מחדל מעידה על קלות הראש הבלתי נסבלת שבה ניתנים רישיונות כריתה בישראל.
משבר האקלים כבר כאן רק לאחרונה חוותה ישראל גלי חום קיצוניים הממחישים את עוצמתו של משבר האקלים, מדענים ואקולוגים זועקים מעל כל במה ששמירה על עצים בוגרים היא אחד הכלים היעילים והזולים ביותר להתמודדות עם התחממות הערים והיישובים.
עץ בוגר אחד מספק תועלת אקולוגית שייקח עשרות שנים לשחזר באמצעות שתילת נטיעות חדשות יהיו יפות ככל שיהיו. הבטחות ל"נטיעות חלופיות" הן לא פעם מסך עשן שנועד להרדים את המצפון הציבורי, עץ צעיר בעציץ אינו תחליף לעץ בן עשרות שנים ששורשיו נטועים עמוק בקרקע.
קריאת השכמה המאבק על 1,040 העצים בלימן הוא לא רק מאבק מקומי של תושבי המושב או המועצה האזורית מטה אשר, זהו מבחן ערכי של החברה הישראלית כולה ושל מוסדות התכנון שלה.
האם אנחנו בוחרים בפתרון הקל של מחיקת הטבע לטובת עוד כביש ועוד חנייה, או שאנחנו דורשים מיזמי הנדל"ן לעבוד קשה יותר, לתכנן חכם יותר, ולשמור על הארץ הזו ירוקה?
הדחפורים עדיין לא עלו על השטח, ועדיין לא מאוחר לעצור, על פקיד היערות, הוועדה המקומית, והתושבים עצמם, להתייצב ולדרוש תוכנית חלופית. כי ברגע שהעצים הרבים יכרתו, נאבד את הנוף הפסטורלי של לימן ואת הצל והחמצן שהעניקו 1,040 העצים, אי אפשר יהיה להחזיר.
פנינו למועצה האזורית מטה אשר לקבלת תגובה לכריתה המסיבית של למעלה מאלף עצים בלימון ולא נענינו, במידה ותתקבל תגובה נצרפה לכתבה.
